למה אני אוהב לרכב לאילת

לא, זה לא ממטולה ולא באקסטרים, אלא במסלול מאוזן יחסית, עם בערך 100 מייל ביום
מאת יובל גולן

בסוף חודש מרץ, אני רוכב לאילת בשלושה ימים.

לא, זה לא ממטולה ולא באקסטרים, אלא במסלול מאוזן יחסית, עם בערך 100 מייל ביום, דרך כבישים ומקומות שאני אוהב כמו הגלבוע ועין גדי ומצפה רמון והמכתש, ויוטבתה והחלק האחרון של כביש הערבה.

יש ברכיבה לאילת משהו מיוחד. לא משנה כל כך מאיפה מתחילים ובכמה ימים. כמו שכל הנחלים זורמים לים, מסע אופניים כהלכתו בישראל, זורם לאילת. ככה זה. אולי זה בגלל שישראל מדינה כ"כ קטנה ובתכל'ס, אין לאן לרכב מעבר למחסומים של טאבה או של עקבה. דד אנד. דד אנד לעיר שמריחה חופש, בתי מלון, ניחוח עאלק לאס וגאסי, מדברי, ים תיכוני. אם מגיעים מכביש הערבה ויש רוח גב אז ביטבתה כבר מרגישים את הסוף, ואם גולשים ממעבר נטפים, אז ים סוף קורא לך להושיט היד ולגעת בו או לפחות לטבול בו, להסיר כבר את זיעת המסע, אבק הדרכים והאיזוטון הזה שנקרש לך על החולצה. 
רכיבה לאילת לוקחת אותי אחורה, מה לעשות, אמרו לי כבר שאני בחור נוסטלגי. הכבישים כמעט אותם כבישים והים אותו ים, מה שאני זוכר בעיקר זה את האנשים והחוויות איתם. ככה אני.


משנות התשעים, שם התחלתי לרכב לאילת, זכורים לי המסעות של יוסי אבני ז"ל, איש יקר ומיוחד, שארגן את כל המסע מהפז'ו 504 הצבאית שלו. שקיות של לחם פרוס, קופסאות של זיתים, מדליות וגביעים התערבבו לו בבגאז', אני זוכר שבסוף המסע הוא התנצל בפניי שלא נשאר לו גביע בשבילי כי הוא כנראה טעה בספירה. כולנו סלחנו לו על הבלגן כי הוא היה בטירוף של הארגון כמעט לבד ורצה שיהיה לנו הכי טוב, והוא עשה הכול מאהבה ובגלל זה כולנו אהבנו אותו. אז המסע התחיל במטולה, בשינה טרופה ומיוזעת בתוך שק שינה, במרתף של מרכז קנדה. מעלינו רעמה מוסיקת ריקודי עם רועשת ורקיעות רגליים שלא נתנו לנו לעצום עין לפני יום הרכיבה הראשון.
אני זוכר שרוכבי הנבחרת היו חוזרים אז מחו"ל, אחרי עונה ארוכה ומתישה באירופה כדי להשתתף, וכך מצאנו את עצמנו רוכבים עם בכירי הרוכבים בארץ, כתף אל כתף.

אחרי שיוסי אבני נפטר, המסע דעך לתקופה מסוימת, מזכיר לנו שוב שאם אין מישהו שהוא "פריק של הדבר", דברים פשוט לא קורים כי הכול מתחיל באנשים. ואז הופיע בחור מוכשר בשם צחי בן-גל, וארגן מסע מאורגן לתפארת, כי הוא הרגיש שמשהו חסר ושאי אפשר בלי המסע הזה.

ואז נחתם הסכם שלום עם ירדן, רוח אופטימית נשבה באזור, באילת נבנו בתי מלון שעתידים היו לקלוט את אלפי התיירים וכולנו נסענו להצטלם בפטרה. אותו צחי בן-גל שדרג את תוכנית המסע וכלל בה כניסה לירדן ואפילו קטע תחרותי בעלייה! האינתיפדה השנייה שפרצה בשנת 2000 גרמה לכך שהמסע בוטל. תותחי האינתיפאדה רעמו ומוזות הרכיבה שקטו.


אחרי שלוש שנים, נכנס לתמונה יזם חדש בשם דני בזנר ומיד הבין שיש כאן משהו שחייבים להחיות. ישבנו, הוא ואני בבית קפה ב M הדרך, אני מדבר ודני, עם עט ובלוק נייר צהוב, כותב. "רוכב ישראל" נולד. דני, שהוא איש ארגון ממדרגה ראשונה, הודה מיד שהוא לא הבין אז דבר וחצי דבר באופניים אבל לזכותו ייאמר שהוא תלמיד מצטיין והוא לומד מהר. את התכנים המקצועיים הוא שילב מיידית בניסיון הניהולי והפיקודי שלו ויצר מסורת מתוקתקת בת עשר שנים בשם "רוכב ישראל". אם אתה יושב איתו היום, הוא סוג של גוגל ארת' משולב בג'י.פי.אס אנושי. זוכר כל כביש וצומת ומספר ותחנת דלק והכול! וכשדני מדבר על נופי ישראל, העיניים הכחולות שלו בורקות. ככה הוא. 
מספר הרוכבים עלה מדי שנה וביחד עם ציפי ז"ל, אשתו, ובני משפחתו שיכלל ושדרג את המסע משנה לשנה. האירוע היה אבן פינה מרכזית בלוח השנה של רוכבים חובבים ומקצועיים רבים.

זכיתי לרכב במספר מסעות כאלה במסגרת ה"רוכב", ולאחר מספר שנים, דני, שמאז נעשינו חברים קרובים, הזמין אותי גם לנהל את טור הרוכבים, חוויה שנהניתי להיות חלק ממנה מדי שנה, לא פחות מחוויית הרכיבה. 

בשנת 2010 דני החליט שהוא עולה כיתה. על בסיס הניסיון של ה"רוכב" הוא החליט לייצר תחרות בפורמט של זוגות. הטור של ישראל. כמו תחרויות ה"אפיק" בשטח או ה"טור טראנס אלפ" בכביש. אני, שוב, נקראתי לדגל, ושימשתי בתור מנהל מקצועי של האירוע.

מבחינה מקצועית ולוגיסטית המרוץ היה להיט. מיטב הרוכבים התייצבו על קו הזינוק. הייתה תחושה של "סוף סוף יש טור בארץ". 42 רוכבים מחו"ל הגיעו להשתתף, למעלה משליש מכל הרוכבים!
עלויות משטרה אסטרונומיות שהוקפצו ברגע האחרון אילצו את משפחת בזנר לבטל את היום הראשון, מנהריה לחרמון, אבל גם 4 הימים שנותרו, היו קשים ומאתגרים. 
את המרוץ ניצחו ניב ליבנר ורן מרגליות שהיו רגע לפני הקפיצה שלהם לחו"ל ויופ ריברס, בחור הולנדי בן 60, אלוף העולם לגילאי 55+, הדהים את כולנו ביכולות שלו כשהוא מקפיד לסיים בכל יום בחמישיה הראשונה!

האירוע כנראה הקדים את זמנו, כי למרות ההצלחה המקצועית ומרוץ איכותי מאין כמוהו, הצד המסחרי לא היה מספיק יציב ולא משך מספיק נותני חסות. טור דה ישראל 2011 בוטל. זמן קצר לאחר מכן ציפי בזנר הלכה לעולמה באופן מפתיע. עצב כבד נפל על קהילת רוכבי הכביש, ו"רוכב ישראל" 2011 נערך על שמה ולזכרה. רוכבים רבים הגיעו לחבק את דני והמשפחה ורכבו את המסע שוב, בשמחה מהולה בעצב, אבל זו היתה הפעם האחרונה שנערך מסע כזה.

מאז התקיימו בארץ עשרות מסעות לאילת, בדרך כלל על בסיס מועדונים או קבוצות חברים. אני חושב שלפחות חלק מהם פשוט מתגעגעים למסורת, ושיודעים שנוצרה כזאת אם משהו ממשיך אחרי שמי שיצר אותו כבר לא עושה אותו, קצת כמו האוכל של אימא מהבית, שממשיכים לאכול אותו גם אחרי שאימא היא כבר לא מי שמבשל אותו...


אני השתתפתי בשנה שעברה במסע כזה. למען האמת, יצאתי אליו אחרי ששכבתי עשרה ימים בבית עם גב תפוס. התקשיתי לעמוד זקוף, ובודאי שלא לרכב. ואז הגיעה ההחלטה שאני פשוט עושה את זה. הסתמכתי על עשרות השנים ומאות אלפי הקילומטרים שנצברו ברגליים ובראש. עברתי בראש על כל המסעות לאילת, אלה שעברתי על האופניים ואלה שברכב הליווי. הלכתי לקבל 2 זריקות וולטרן בתוספת טיפול כירופרקט אגרסיבי, גילחתי רגליים ויצאתי למסע. 
המסע היה לזכרו של אליאור פרייס ז"ל וכמות האהבה והטיפול שעטפה אותנו שם, מבני המשפחה והמלווים, השכיחה ממני את מכאובי הגוף. למעשה, בכל יום הרגשתי טוב יותר, הגוף "שלף מהזיכרון" את הקילומטרים וכך יצא שהרגשתי הרבה יותר טוב בסוף המסע מאשר בתחילתו. הרבה!


אז גם השנה רוכבים לאילת, במסע מוקפד, מושקע ומאתגר. אחרי הרבה שנים וניסיון הבנו שהמרחק של 160 ק"מ ביום (כ- 100 מייל), זה המרחק הנכון לרוב האנשים, מלוחמי סופ"ש ועד אנשי ברזל, שלא צריך יותר מדי העמסות ולוגיסטיקות מורכבות תוך כדי המסע, אלא פשוט לצאת בבוקר, לעלות על האופניים ולרכב לתחנה שממנה נצא מחר, שחשוב שיהיה רכב ליווי מסודר ותחנות רענון במרחקים הנכונים. והכי חשוב זה ליהנות, מהמסלול, מהנופים ובעיקר מהחוויות עם האנשים שמסביב.


אז היי, דרומה!


רק דברים טובים,


יובל